האדם שאני/לא
חודש אחרי שסיים את שנקר, ערן אבן כבר עבד ברנואר בתור מעצב אופנת גברים, אחרי שש שנים עזב את עולם עיצוב האופנה בפתאומיות אך לא את היצירה, הוא חושף הכל על תעשיית האופנה ולמה הוא כבר לא בה, "הקריירה שהיתה לך ופיתחת היא איננה, כי את לא רוצה אותה"
ערן אבן (38) נולד וגדל בנתניה. הוא בוגר שנקר ומעצב אופנת גברים לשעבר, מתנדב באיגי, ארגון הנוער הגאה. הוא צלם וכתב ב"הארץ" וב"וואלה" ובכלל רצה להיות אח סיעודי.
את פרוייקט הגמר שלו בשנקר הגיש ביולי 2007 וכבר חודש לאחר מכן, באוגוסט, התחיל לעבוד ברנואר. כחלק ממעצבי הבית של המותג עיצב במשך 12 עונות (6 שנים) ואז עזב בבת אחת את כל עולם האופנה. "אני לא מתחרט על כלום, ברגע שיצירה זה חלק מהעולם שלך, זה לא משנה מאיפה אתה מקבל את הבסיס של זה, הרבה דברים שקיבלתי בלימודי האופנה משרתים אותי בכל כך הרבה דברים שלא קשורים לבגדים ויותר מזה, אני חושב שהקשרים הכי משמעותיים שלי גם ברמה היצירתית וגם ברמה של דלתות שנפתחו לי היו בגלל הלימודים האלו".
נפגשנו בבית קפה בתל אביב, הוא הגיע לבוש בסווטשירט אדום (הצבע האהוב עליו) של H&M, ותיק בד וינטג' של מארק ג'ייקובס, לערן יש את האמת שלו, היא כנה, אמיתית ומעוררת השראה. אנחנו מדברים וכל כך נוח לו עם שני המגדרים שכאשר הוא מדבר על עצמו, הוא מחליף בין זכר לנקבה מבלי לשים לב אפילו.
השראה
"אני מאוד אוהב לראות תהליכים, דרך בחירה של אנשים בבגדים. בגדים בעיניי זה כלי מדהים לביטוי. החיבור, כמעט ברמת הפטיש, שיש לי לעליוניות אדומות, זה בגלל שיש עליונית אדומה אחת שראיתי בשנת 92, כשיצא הסרט "חסד מופלא" של עמוס גוטמן שלבשה הדמות הראשית, ומבחינתי זה היה הפריט שחיפשתי שנים ולא מצאתי כי מאוד ראיתי את עצמי בתוך הדמות שלו. מבחינתי עוד סוודר אדום ועוד ועוד"
מתי היה החיבור הראשון שלך לאופנה ?
"החיבור הראשון שלי לאופנה, לצייר בגדים, היה כשעוד הייתי קטן, בתור הזהב של בגדי הים בישראל כשהיו מעצמות כמו גוטקס ופלפל. בעיתון לאישה היו קטלוגים מדהימים ומושקעים שהתפרסמו לקראת הקיץ. הייתי אני חושב אז בכיתה ו' והאנגלית שלי הייתה טובה, אז הייתי יושב ולומד את השמות, מה זה בגד ים ביקיני ובד פראו. הייתי יושב ומצייר בגדי ים, לא חשבתי ללכת ללמוד את זה כי אז לא חשבתי שהיו לי את האמצעים הכלכליים לזה".
מה נתן לך השראה בכל זאת ללכת ללמוד ?
"באבן גבירול בתל אביב הייתה חנות שלדעתי עדיין קיימת שקוראים לה "בראבו", בה ייבואו כל מיני דברים מחו"ל והייתה שם חולצה שהיה כתוב עליה משפט מתוך שיר של להקת דפש מוד,
"Never Let Me Down Again". החיבור בין מוזיקה לאופנה היה תמיד משהו שמאוד אהבתי אבל הייתי אחרי צבא ולמי יש כסף לשלם 185 ש"ח על טישרט (היום אני מבין עד כמה זה זול בעולם הזה). אז אמרתי לעצמי, טוב אני אנסה לעשות לעצמי חולצה כזאת, מחריד שאני בכלל חשבתי על להעתיק משהו. הייתי פשוט קונה חולצות זולות ומצייר עליהן כל מיני דברים. היה לי מזל, כי מסתבר שסבא שלי חסך כסף. תמיד היינו אומרים במשפחה שסבא היה מרוויח שקל וחוסך שניים ובזכות זה הלכתי ללמוד בשנקר".
שנקר
"במקרה היה מקום. התקשרתי ביום ראשון ואמרו לי שהכל תפוס ואי אפשר להירשם למכינה, התקשרתי יום למחרת כאילו לא התקשרתי אתמול ובמקרה מקום אחד התפנה. הגעתי להירשם שעתיים אחרי כדי שלא יתפס המקום. במכינה היינו 18 איש, 2 בנים וכל השאר בנות. רק שניים התקבלו מהמכינה, אני ועוד חברה. נבחנתי גם לעיצוב גרפי וגם לעיצוב אופנה והתקבלתי לשניהם, בסוף בחרתי בעיצוב אופנה. כל הקבלה לשנקר הייתה כרוכה בהרבה מאוד סטרס נפשי. באחד ממבחני הקבלה דרשו להביא בגד שאני תפרתי והייתי משוכנע שצריך להביא את הבגד הכי "פנסי" שיש. ברעיון לבגד התבססתי על גזרה של שמלה שאולג קאסיני תפר לג'קי קנדי בביקור שלה בהודו. זו הייתה שמלת ג'קי קנדי מאוד אופיינית: בלי שרוולים, קו חתך מאוד גבוה שנפתח כלפי מטה מבד טפטה. ההקבלה שעשיתי בשמלה היה בין ג'קי קנדי לקורטני לאב, שאחר כך ליוותה אותי עוד הרבה פעמים בהשראה בשנקר ועל כל השמלה כתבתי בקטן את כל השירים של קורטני לאב. כמובן שהשמלה הייתה אדומה. התפיסה שלי אז לגבי אדום הייתה
A Red Dress Can Be A Fair Fight, כלומר, את יכולה להיות בשמלה אדומה ולהיות האישה החזקה שאת. היום אני גם את המושג "אישה חזקה" לא סובל כי לא אומרים על גברים - גבר חזק. כאילו אומרים על אישה- אישה חזקה מתוך זה שנשים הם מוחלשות, כל כך הרבה כאפות חטפתי על התפיסה הפמינסטית המאוד מאוד מצומצמת שהייתה לי אז, ורק מאוחר יותר קלטתי שלא הבנתי כלום".
בסוף עיצבת לגברים למרות שנכנסת לשנקר כדי לעצב לנשים
"כשנכנסתי לשנקר (בדיעבד היום אני באופן מודע קורא תיגר על ההגדרה ההזויה הזאת) מאוד נמשכתי לאופנה נשית, רציתי לראות את כל הנשים בשמלות אדומות.
באמצע שנה א' היה לנו פרוייקט לעשות לוח לקוח, כדי להבין מי הלקוחה שלך ואז לעצב לה בגד. לקחתי בתור לקוח את אחי, ופתאום הבנתי שזה מה שמעניין אותי. זה היה כאילו לעצב לי, זה היה לנסות להבין דרך הבגדים שאני מעצב איך נראה הבחור שאני נמשך אליו. הבגדים שיצרתי היו בגדים שאף פעם לא הצלחתי לראות את עצמי בתוכם, אף פעם לא הרגשתי שאני מספיק גבר למלא אותם.
כל הקיץ בין שנה ב' לשנה ג' כתבתי המון בעקבות פרידה מבן זוגי אז. זה היווה לי את ההשראה לפרוייקטים השונים שלי. הקורס הראשון בשנה ג' היה מחוייטים, שהיה אמור לעסוק במגדר. זה העיר אותי ונתן לי להבין מי המעצב שאני רוצה להיו. הבנתי שכל מה שכתבתי כל הקיץ הוא לגבר שאני לא. אני היחידי שעשיתי בקורס הזה חליפה לגבר. הפרוייקט שעשיתי בשנה ג', קולקציה של חליפות לגברים, היה בשיתוף עם מותג האופנה קום איל פו ונקרא "הגבר שאני/לא". הפרוייקט קיבל ביקורת ממש טובה והרגשתי מחובר לכל מה שאני עושה. זו הייתה בעצם יריית הפתיחה לפרוייקט הגמר. ההשראה לפרוייקט הגמר שלי היתה כפפות איגרוף, כל לוק היה לו אמרה שונה.
פרוייקט הגמר קיבל ביקורות מאוד טובות. התהליך אליו היה מאוד קשה כי הרגישו בשנקר שהפרוייקט לא היה מספיק מוגזם וצעקני ותמיד אמרו לי תדמיין איך זה יהיה על הבמה. המחשבה בשנקר היתה, מי יהיה הג'ון גליאנו הבא. ואם מישהו לא רוצה להיות הג'ון גליאנו הבא? אם מישהו רוצה לעבוד בתעשייה? לעשות משהו קטן, שאין לו פנטזיות פריז. לי היה חשוב להישאר בארץ ולהשקיע פה. לא היה הרבה גיבוי לפרוייקט בשנקר, אבל חלק מהתהליך הוא שמגיעים מבקרים חיצוניים שלא לקחו חלק בדבר הזה ואת פתאום מקבלת ביקורות שעפות על הפרוייקט! וכל השאר היסטוריה...
לפני כמה חודשים מצאתי את הדף שעליו נכתב טקסט שנלקח מהיומן שלי. זה היה טקסט שכתבתי כשהגשתי את הפרוייקט בסוף שנה ד' וזה היה קצת מחריד לגלות שבדצמבר 2005 כתבתי את מה שאני מרגיש היום. ואני אומר לעצמי, וואו, לא למדת כלום "
(חלק מהטקסט של ערן): "שונא לגלות חולשות בגברים שנתפסים בעיניי כחסרי חולשות, המילים שגורמות לגבר לחוש מאוים,לסגת לאחור... גבר הופך לנאלח, הופך לדמות המעוררת בי בוז, בוז גם כלפי עצמי...דרך ההתנהגות זו של הגבר אני יכול לראות דווקא את העוצמות שבי, את הביטחון העצמי, את השלווה שלי בתור מי שאני".
רנואר
איך הגעת לעבוד ברנואר ?
"באחד השלבים של פרוייקט הגמר, שלב ביקורת קונספט, מקבלים ביקורות מכל המנחים של פרוייקט הגמר. אחד המנחים היה רון קאהן (המעצב הראשי של 24/7 דאז). הוא מאוד אהב את פרוייקט הגמר שלי והציע לבוסים של רנואר להזמין אותי לראיון.תחילה חששתי להגיע כי אז התדמית של רנואר הייתה מאוד "ערסית", לאנשים היה מאוד קשה להיכנס לחנויות של רנואר בגלל התדמית שהייתה להם. הרשת עברה הרבה שינויים חיוביים בשנים האחרונות והצליחה ליישר קו.
הגעתי לרנואר וחטפתי הלם. התחושה במסדרון הייתה קשה. שמעתי הרבה פידבקים מחברים שעבדו בחברות אחרות, ומבחינת תנאים אין חברה כמו רנואר בארץ. אמנם המשכורת הייתה בסיסית והבונוסים לא היו בשמיים אבל היה לך חופש. אם הייתי צריך לצאת למשימת צילום בצהריים אף אחד לא היה מסתכל עליי בעין עקומה, בזמן שלחברים שלי בחברות אחרות לא היה את החופש הזה. שם את צריכה להגיע בשמונה בבוקר ומוטב לראות אותך במשרד כי זה עושה עלייך רושם יותר רציני. נגמרות תשע השעות שלך ואת מניחה את העכבר ומסתכלים עלייך בעין עקומה כי כולנו נשארים פה עוד שעתיים אבל לא משלמים לנו על זה. ברנואר זה פשוט לא היה. גם בתקופות לחוצות, היה לך לו"ז ואתה יודע מה צריך לעשות ואתה תעשה את זה. תחושת השוק ברנואר הפכה את העבודה למשהו נסבל. רנואר מאוד טולרנטים, גם אם כל מה שאתה עושה בחצי שנה הראשונה זה רק טעויות".
על איזה ליין עיצוב היית אחראי ברנואר?
"נכנסתי לקבוצה של הג'ינסים. כשניכנסתי אליה היה 18 ג'ינסים בעונה וכשעזבתי אותה זה הגיע לרמה של 50 ג'ינסים בעונה, צמיחה מאוד יפה שהבאתי והדוחות הראו את זה כל הזמן.היה מושג שהבוסים מאוד אהבו- לזרוע זרעים. את מביאה הצעה למשהו שהוא פחות מסחרי ומקבלים את ההצעה ועושים אותו בכמות קטנה כדי לראות אם הדבר הזה נמכר. אני יודע שבחברות אחרות לא היה את החופש הזה. החסרון היחידי בזה זה שהרבה יותר ניסיוניים איתך ומקשיבים לך כשאת גבר".
פמיניזם
ואתה אומר את זה בתור גבר ?
"כן. אני חושב שהשיעור הראשון בפמיניזם, השיעור הראשון בהבנה של הפערים בין גברים לנשים היה לי שם. פתאום קלטתי את הנינוחות שבה אני יושב ונשים לא יושבות באותה נינוחות. את המוביליות של השכר, שאישה תקבל בערך את מה שאני מקבל אבל היא תצטרך לאכול על זה הרבה חרא ולחשב מתי היא מביאה ילד ואיך היא אומרת לבוסים. נשים נאחזות בעבודה הזאת בציפורניים כי כשאתן נשים בחברה גברית הן אף פעם לא יכולות לדעת מאיפה יגיע הגרזן".
נשים די הוכיחו את עצמן, למה אתה חושב שזה קורה ?
"כן, אבל כשחברה מנוהלת ע"י גברים והיא לגמרי גברית, הקרקע לא תמיד פורייה לנשים. נשים בעמדות כוח ומפתח בחברות בארץ לא בדיוק משדרות פמיניזם רב. לדוגמא, חברות שלי שעבדו בחברות שמנוהלות תחת נשים ורצו לקחת חופשת לידה ארוכה יותר ולהיות עם הילד שלהם זה נתפס בתור צעד מאוד לא פמיניסטי: אנחנו לא מגבות דבר כזה. על פי תפיסתן את אמורה להיות אישה שמטפחת את הקריירה שלה והילד שלך לא צריך להישען עלייך ואת צריכה לחזור מהר מהחופשה ולהראות איך את משקיעה בקריירה של עצמך עד שבע בערב ולא חותכת בשלוש".
מאוד מרענן לשמוע על פמינזם לא מאישה
"אני מניח ששמעת את המושג "הסגברה", באנגלית קוראים לזה Mansplaining, גברים שמסבירים פמינזם. כאילו אל תעשה עלי הסגברה אני יודעת לדבר בשם עצמי, בגלל זה אני מאוד נזהר. אני לא חושב שכותבים היום באופנה על איך נשים מפלסות את דרכן בתחום הזה".
העזיבה
"עם כל הכלים המדהימים שאתה יוצא משנקר ואלו כלים מדהימים, את מבינה שאת לא מבינה כלום על התעשייה. את לא מבינה מי נגד מי ואת לא מבינה מה הקצב, שבשביל להכניס ג'ינס בתחילת עונה, מתי צריך להתחיל לעבוד על זה וכמה שגיאות יש בדרך ומה קורה מול הסינים. זה היה הרבה דברים שלא דיברו עליהם בשנקר, היום זה כבר הכרח.
את מבינה שבתעשייה, ככל שאתה מפרט את העיצוב שלך לפי זה נותנים את הצעת המחיר. אם למשל ציירתי את הכל, פירטתי, אבל הייתי שוכח לכתוב שם פרט כמו זיפר (רוכסן), שהוא מובן מאליו, היו שולחים לי הודעה, לא כתבת - זה תוספת. כל העבודה הזאת זה דברים שלא סיפרו לך בשנקר כי זה לא מספיק רומנטי. בואו נספר על איך אתה נוסע לפריז ואוסף סיכות בדיור ועובד כמו כלבה וכאילו חוזר לארץ עם הסיפור הרומנטי ועם חוסר הרצון לעשות את הדבר הזה פעם נוספת, כי אתה לא מסוגל לעבור את החודשים האלה. חודשים קסומים בפריז שאת לא רואה את פריז כי את עובדת מצאת החמה עד צאת הנשמה, חוזרת לדירה קטנה והרגליים שלך קרועות, מתה מעייפות, העיקר- "עבדתי בדיור". בואו לא נדבר על זה שכל מה שאת רואה בחנויות זה העתקות על גבי העתקות, זו המציאות שבה אנחנו חיים. ברנואר גברים רמת ההעתקות הייתה נמוכה, רוב הדברים קיבלו טיפול עיצובי במחלקה אבל הסינים למרות שכותבים להם הכל, אתה צריך למצוא בד, לחתוך ולשלוח להם חתיכה. אם אין רפרנס, את תקבלי בגד מחריד. מהבחינה הזאת, רנואר היו מדהימים, זה היה בית ספר מדהים, אבל את מבינה שיצירתיות זה לא משהו שיקרה לך שם יותר מדי. אני אומרת די, עשיתי 12 עונות וכל עונה מרגישה לי אותו הדבר ותלוש משכורת זה כלוב זהב. את גם כל כך מותשת שאין לך כוח לריב, הנסיעות לחו"ל שהיו פשוט סבל. הנסיעה הראשונה שלי הייתה לפריז. את מגיעה למלון אחרי יום שלם של חיפוש בדים ותערוכות. את עוברת חנות חנות, אסור לפספס אף סטנד, חייבת לעבור על הכל ואת פשוט מתה מעייפות! תחשבי שאת מתחילה בשמונה וחצי בבוקר ואת חייבת לחזור ב 12 בצהריים, כי את חייבת לחזור למלון כי אין לך ידיים לסחוב... זה היה טרפת. ואת חושבת לעצמך, איך זה שאני נמצאת בעיר שאני הכי אוהבת ולא מסוגלת אפילו לרדת לבית קפה למטה. לי אישית זה היה סבל גדול, זו הייתה הצצה מאוד קשה לעולם הקפיטלסטי".
ערך הקנייה
"בזמן שבפריז יש הרגשה מאוד מעודנת מבחינת קניית אופנה, בלונדון הם רוצים את הכסף שלך ורואים את זה ברחוב הראשי, באוקספורד, שיש לך שלוש חנויות של אותו H&M אחת ליד השנייה. רואים את זה על הלונדוניות שכל שבוע נוהרות לפח הזה שקוראים לו "פריימארק".
את יושבת בבית קפה ואת רואה אותן ובא לך פשוט לשים להן רגל ולצפות בהן אחת אחת נופלות. הייתי חושב לעצמי, למה אני בעונש שאני צריך להיכנס לחנות הפח הזאת.
אני גם לא מעדיף אופנה עילית. ברגע שאת מבינה גם את המניפולציה שאופנה עילית עושה עלייך, האריגה יכולה להיווצר במקום כמו סין ולהישלח לאיטליה כדי לקבל את החותמת של Made in Italy למרות שזה לא 100% Made in Italy.
אנחנו חיים בעולם שרוצים למכור לך, כמו הסוודרים שרשום עליהם קשמיר בלנד, 5% מזה באמת קשמיר וכל השאר דרעק.
כוח של מותג זה בערכים שהוא מנסה להביא איתו ולא בגודל הכיס. לדוגמא, H&M אמרו שאם 10% ממה שהם עושים יש בו פריט אקולוגי אז יש לזה משמעות גדולה. אמנם הם לא יכולים לשנות את העולם אבל למשל, דיבור על אופנה מוסרית זה חלק גדול מזיהוי של המותג. אני לא מאמין במשפט, אני לא קונה מסין. הכל היום מיוצר בסין, פשוט תקנה במודע. אם יש סטוק דיי
ו 3 ג'ינסים עולים לי 400 שקל, אז אני לא אקנה אותם כי הם עולים לי 400 שקל, אני אקנה אותם כי אני צריך אותם. אם יש לי בארון 12 ג'ינסים ואני מוסיף עוד 3 כי הם עולים לי כלום זו בדיוק הגישה הצרכנית הלא נכונה שחיים בה היום".
על העזיבה מרנואר
"זה קרה בבום, פשוט באתי ואמרתי אני עוזב. כמובן שלקחו כמה חודשים עד שבאמת הפסקתי. אמרתי לבוס שלי שאני יוצא מרנואר אבל לא נכנס לשום דבר אחר בתעשייה, אני לא מתקרב יותר לתעשייה הזאת. פשוט לא רציתי להיות שם יותר.התעשייה עשתה לי טראומה. אני יכול להגיד לך שרנואר זה המקום הכי טוב שיכולתי לעבוד בו, במיוחד אחרי ששמעתי כל הזמן חוויות מחברות שלי שעבדו בחברות אחרות. הייתי גאה להיות חלק בשינוי שהחברה הזאת עשתה, אבל פשוט לא רציתי להיות בה וגם לא בתעשייה יותר".
לאחר רנואר לא עזבת לחלוטין את עולם האופנה ?
"לא, לאחר רנואר הלכתי ללמד. לימדתי 4 שנים ב סטודיו B6 ו4 שנים בויצו חיפה. בויצו חיפה הרבה פעמים הייתי רואה עבודות שהיו הרבה יותר מורכבות מבחינה הטקסטילית משנקר".
מי האדם שאתה היום?
"צילום זה הצד האומנותי שאני עוסק בו. אני יכול להגיד שהרבה מאוד אנשים פנו אליי אחרי שצילמתי את החבר הטוב והיקר שלי אלירן נרגסי. אני מצלם היום גם צילום מסחרי. כשהתחלתי לצלם ב "הארץ", צילמתי למשל את האחיות צוקר ואת אירה גולדמן לבית האופנה 'קום איל פו'. מי שפתחה לי את הדלת זו הייתה יערה קידר".
ערן צילם בין היתר לאנסמבל ציפורלה, למיצב אומנות של אורית פרייליך,למגזין Designer של הארץ, לוואלה! קפה, ולעוד הרבה פרוייקטים. ניתן לקרוא על תיק עבודותיו באתר הבית שלו eranevan.com.
"אני מתנדב היום ב"איגי"- ארגון הנוער הגאה. התנדבתי 3 שנים בתור מדריך נוער בתל אביב ובשנתיים האחרונות אני בצוות תרבות שם. זה אחד מהדברים שעשיתי אחרי רנואר, איגי זה החיים שלי".
 |
| צילום: אוקסנה א.גרופי |
ערן אבן (38) נולד וגדל בנתניה. הוא בוגר שנקר ומעצב אופנת גברים לשעבר, מתנדב באיגי, ארגון הנוער הגאה. הוא צלם וכתב ב"הארץ" וב"וואלה" ובכלל רצה להיות אח סיעודי.
את פרוייקט הגמר שלו בשנקר הגיש ביולי 2007 וכבר חודש לאחר מכן, באוגוסט, התחיל לעבוד ברנואר. כחלק ממעצבי הבית של המותג עיצב במשך 12 עונות (6 שנים) ואז עזב בבת אחת את כל עולם האופנה. "אני לא מתחרט על כלום, ברגע שיצירה זה חלק מהעולם שלך, זה לא משנה מאיפה אתה מקבל את הבסיס של זה, הרבה דברים שקיבלתי בלימודי האופנה משרתים אותי בכל כך הרבה דברים שלא קשורים לבגדים ויותר מזה, אני חושב שהקשרים הכי משמעותיים שלי גם ברמה היצירתית וגם ברמה של דלתות שנפתחו לי היו בגלל הלימודים האלו".
נפגשנו בבית קפה בתל אביב, הוא הגיע לבוש בסווטשירט אדום (הצבע האהוב עליו) של H&M, ותיק בד וינטג' של מארק ג'ייקובס, לערן יש את האמת שלו, היא כנה, אמיתית ומעוררת השראה. אנחנו מדברים וכל כך נוח לו עם שני המגדרים שכאשר הוא מדבר על עצמו, הוא מחליף בין זכר לנקבה מבלי לשים לב אפילו.
השראה
"אני מאוד אוהב לראות תהליכים, דרך בחירה של אנשים בבגדים. בגדים בעיניי זה כלי מדהים לביטוי. החיבור, כמעט ברמת הפטיש, שיש לי לעליוניות אדומות, זה בגלל שיש עליונית אדומה אחת שראיתי בשנת 92, כשיצא הסרט "חסד מופלא" של עמוס גוטמן שלבשה הדמות הראשית, ומבחינתי זה היה הפריט שחיפשתי שנים ולא מצאתי כי מאוד ראיתי את עצמי בתוך הדמות שלו. מבחינתי עוד סוודר אדום ועוד ועוד"
מתי היה החיבור הראשון שלך לאופנה ?
"החיבור הראשון שלי לאופנה, לצייר בגדים, היה כשעוד הייתי קטן, בתור הזהב של בגדי הים בישראל כשהיו מעצמות כמו גוטקס ופלפל. בעיתון לאישה היו קטלוגים מדהימים ומושקעים שהתפרסמו לקראת הקיץ. הייתי אני חושב אז בכיתה ו' והאנגלית שלי הייתה טובה, אז הייתי יושב ולומד את השמות, מה זה בגד ים ביקיני ובד פראו. הייתי יושב ומצייר בגדי ים, לא חשבתי ללכת ללמוד את זה כי אז לא חשבתי שהיו לי את האמצעים הכלכליים לזה".
מה נתן לך השראה בכל זאת ללכת ללמוד ?
"באבן גבירול בתל אביב הייתה חנות שלדעתי עדיין קיימת שקוראים לה "בראבו", בה ייבואו כל מיני דברים מחו"ל והייתה שם חולצה שהיה כתוב עליה משפט מתוך שיר של להקת דפש מוד,
"Never Let Me Down Again". החיבור בין מוזיקה לאופנה היה תמיד משהו שמאוד אהבתי אבל הייתי אחרי צבא ולמי יש כסף לשלם 185 ש"ח על טישרט (היום אני מבין עד כמה זה זול בעולם הזה). אז אמרתי לעצמי, טוב אני אנסה לעשות לעצמי חולצה כזאת, מחריד שאני בכלל חשבתי על להעתיק משהו. הייתי פשוט קונה חולצות זולות ומצייר עליהן כל מיני דברים. היה לי מזל, כי מסתבר שסבא שלי חסך כסף. תמיד היינו אומרים במשפחה שסבא היה מרוויח שקל וחוסך שניים ובזכות זה הלכתי ללמוד בשנקר".
 | |
|
שנקר
"במקרה היה מקום. התקשרתי ביום ראשון ואמרו לי שהכל תפוס ואי אפשר להירשם למכינה, התקשרתי יום למחרת כאילו לא התקשרתי אתמול ובמקרה מקום אחד התפנה. הגעתי להירשם שעתיים אחרי כדי שלא יתפס המקום. במכינה היינו 18 איש, 2 בנים וכל השאר בנות. רק שניים התקבלו מהמכינה, אני ועוד חברה. נבחנתי גם לעיצוב גרפי וגם לעיצוב אופנה והתקבלתי לשניהם, בסוף בחרתי בעיצוב אופנה. כל הקבלה לשנקר הייתה כרוכה בהרבה מאוד סטרס נפשי. באחד ממבחני הקבלה דרשו להביא בגד שאני תפרתי והייתי משוכנע שצריך להביא את הבגד הכי "פנסי" שיש. ברעיון לבגד התבססתי על גזרה של שמלה שאולג קאסיני תפר לג'קי קנדי בביקור שלה בהודו. זו הייתה שמלת ג'קי קנדי מאוד אופיינית: בלי שרוולים, קו חתך מאוד גבוה שנפתח כלפי מטה מבד טפטה. ההקבלה שעשיתי בשמלה היה בין ג'קי קנדי לקורטני לאב, שאחר כך ליוותה אותי עוד הרבה פעמים בהשראה בשנקר ועל כל השמלה כתבתי בקטן את כל השירים של קורטני לאב. כמובן שהשמלה הייתה אדומה. התפיסה שלי אז לגבי אדום הייתה
A Red Dress Can Be A Fair Fight, כלומר, את יכולה להיות בשמלה אדומה ולהיות האישה החזקה שאת. היום אני גם את המושג "אישה חזקה" לא סובל כי לא אומרים על גברים - גבר חזק. כאילו אומרים על אישה- אישה חזקה מתוך זה שנשים הם מוחלשות, כל כך הרבה כאפות חטפתי על התפיסה הפמינסטית המאוד מאוד מצומצמת שהייתה לי אז, ורק מאוחר יותר קלטתי שלא הבנתי כלום".
בסוף עיצבת לגברים למרות שנכנסת לשנקר כדי לעצב לנשים
"כשנכנסתי לשנקר (בדיעבד היום אני באופן מודע קורא תיגר על ההגדרה ההזויה הזאת) מאוד נמשכתי לאופנה נשית, רציתי לראות את כל הנשים בשמלות אדומות.
באמצע שנה א' היה לנו פרוייקט לעשות לוח לקוח, כדי להבין מי הלקוחה שלך ואז לעצב לה בגד. לקחתי בתור לקוח את אחי, ופתאום הבנתי שזה מה שמעניין אותי. זה היה כאילו לעצב לי, זה היה לנסות להבין דרך הבגדים שאני מעצב איך נראה הבחור שאני נמשך אליו. הבגדים שיצרתי היו בגדים שאף פעם לא הצלחתי לראות את עצמי בתוכם, אף פעם לא הרגשתי שאני מספיק גבר למלא אותם.
כל הקיץ בין שנה ב' לשנה ג' כתבתי המון בעקבות פרידה מבן זוגי אז. זה היווה לי את ההשראה לפרוייקטים השונים שלי. הקורס הראשון בשנה ג' היה מחוייטים, שהיה אמור לעסוק במגדר. זה העיר אותי ונתן לי להבין מי המעצב שאני רוצה להיו. הבנתי שכל מה שכתבתי כל הקיץ הוא לגבר שאני לא. אני היחידי שעשיתי בקורס הזה חליפה לגבר. הפרוייקט שעשיתי בשנה ג', קולקציה של חליפות לגברים, היה בשיתוף עם מותג האופנה קום איל פו ונקרא "הגבר שאני/לא". הפרוייקט קיבל ביקורת ממש טובה והרגשתי מחובר לכל מה שאני עושה. זו הייתה בעצם יריית הפתיחה לפרוייקט הגמר. ההשראה לפרוייקט הגמר שלי היתה כפפות איגרוף, כל לוק היה לו אמרה שונה.
פרוייקט הגמר קיבל ביקורות מאוד טובות. התהליך אליו היה מאוד קשה כי הרגישו בשנקר שהפרוייקט לא היה מספיק מוגזם וצעקני ותמיד אמרו לי תדמיין איך זה יהיה על הבמה. המחשבה בשנקר היתה, מי יהיה הג'ון גליאנו הבא. ואם מישהו לא רוצה להיות הג'ון גליאנו הבא? אם מישהו רוצה לעבוד בתעשייה? לעשות משהו קטן, שאין לו פנטזיות פריז. לי היה חשוב להישאר בארץ ולהשקיע פה. לא היה הרבה גיבוי לפרוייקט בשנקר, אבל חלק מהתהליך הוא שמגיעים מבקרים חיצוניים שלא לקחו חלק בדבר הזה ואת פתאום מקבלת ביקורות שעפות על הפרוייקט! וכל השאר היסטוריה...
לפני כמה חודשים מצאתי את הדף שעליו נכתב טקסט שנלקח מהיומן שלי. זה היה טקסט שכתבתי כשהגשתי את הפרוייקט בסוף שנה ד' וזה היה קצת מחריד לגלות שבדצמבר 2005 כתבתי את מה שאני מרגיש היום. ואני אומר לעצמי, וואו, לא למדת כלום "
(חלק מהטקסט של ערן): "שונא לגלות חולשות בגברים שנתפסים בעיניי כחסרי חולשות, המילים שגורמות לגבר לחוש מאוים,לסגת לאחור... גבר הופך לנאלח, הופך לדמות המעוררת בי בוז, בוז גם כלפי עצמי...דרך ההתנהגות זו של הגבר אני יכול לראות דווקא את העוצמות שבי, את הביטחון העצמי, את השלווה שלי בתור מי שאני".
 |
| פרוייקט גמר בשנקר צילום: רפרודוקציה ערן אבן |
 |
| פרוייקט גמר בשנקר צילום: רפרודוקציה ערן אבן |
 |
| פרוייקט גמר בשנקר צילום: רפרודוקציה ערן אבן |
רנואר
איך הגעת לעבוד ברנואר ?
"באחד השלבים של פרוייקט הגמר, שלב ביקורת קונספט, מקבלים ביקורות מכל המנחים של פרוייקט הגמר. אחד המנחים היה רון קאהן (המעצב הראשי של 24/7 דאז). הוא מאוד אהב את פרוייקט הגמר שלי והציע לבוסים של רנואר להזמין אותי לראיון.תחילה חששתי להגיע כי אז התדמית של רנואר הייתה מאוד "ערסית", לאנשים היה מאוד קשה להיכנס לחנויות של רנואר בגלל התדמית שהייתה להם. הרשת עברה הרבה שינויים חיוביים בשנים האחרונות והצליחה ליישר קו.
הגעתי לרנואר וחטפתי הלם. התחושה במסדרון הייתה קשה. שמעתי הרבה פידבקים מחברים שעבדו בחברות אחרות, ומבחינת תנאים אין חברה כמו רנואר בארץ. אמנם המשכורת הייתה בסיסית והבונוסים לא היו בשמיים אבל היה לך חופש. אם הייתי צריך לצאת למשימת צילום בצהריים אף אחד לא היה מסתכל עליי בעין עקומה, בזמן שלחברים שלי בחברות אחרות לא היה את החופש הזה. שם את צריכה להגיע בשמונה בבוקר ומוטב לראות אותך במשרד כי זה עושה עלייך רושם יותר רציני. נגמרות תשע השעות שלך ואת מניחה את העכבר ומסתכלים עלייך בעין עקומה כי כולנו נשארים פה עוד שעתיים אבל לא משלמים לנו על זה. ברנואר זה פשוט לא היה. גם בתקופות לחוצות, היה לך לו"ז ואתה יודע מה צריך לעשות ואתה תעשה את זה. תחושת השוק ברנואר הפכה את העבודה למשהו נסבל. רנואר מאוד טולרנטים, גם אם כל מה שאתה עושה בחצי שנה הראשונה זה רק טעויות".
על איזה ליין עיצוב היית אחראי ברנואר?
"נכנסתי לקבוצה של הג'ינסים. כשניכנסתי אליה היה 18 ג'ינסים בעונה וכשעזבתי אותה זה הגיע לרמה של 50 ג'ינסים בעונה, צמיחה מאוד יפה שהבאתי והדוחות הראו את זה כל הזמן.היה מושג שהבוסים מאוד אהבו- לזרוע זרעים. את מביאה הצעה למשהו שהוא פחות מסחרי ומקבלים את ההצעה ועושים אותו בכמות קטנה כדי לראות אם הדבר הזה נמכר. אני יודע שבחברות אחרות לא היה את החופש הזה. החסרון היחידי בזה זה שהרבה יותר ניסיוניים איתך ומקשיבים לך כשאת גבר".
 |
| רנואר, אביב קיץ 2013 צילום: רפרודוקציה ערן אבן |
 | |
|
 | |
|
ואתה אומר את זה בתור גבר ?
"כן. אני חושב שהשיעור הראשון בפמיניזם, השיעור הראשון בהבנה של הפערים בין גברים לנשים היה לי שם. פתאום קלטתי את הנינוחות שבה אני יושב ונשים לא יושבות באותה נינוחות. את המוביליות של השכר, שאישה תקבל בערך את מה שאני מקבל אבל היא תצטרך לאכול על זה הרבה חרא ולחשב מתי היא מביאה ילד ואיך היא אומרת לבוסים. נשים נאחזות בעבודה הזאת בציפורניים כי כשאתן נשים בחברה גברית הן אף פעם לא יכולות לדעת מאיפה יגיע הגרזן".
נשים די הוכיחו את עצמן, למה אתה חושב שזה קורה ?
"כן, אבל כשחברה מנוהלת ע"י גברים והיא לגמרי גברית, הקרקע לא תמיד פורייה לנשים. נשים בעמדות כוח ומפתח בחברות בארץ לא בדיוק משדרות פמיניזם רב. לדוגמא, חברות שלי שעבדו בחברות שמנוהלות תחת נשים ורצו לקחת חופשת לידה ארוכה יותר ולהיות עם הילד שלהם זה נתפס בתור צעד מאוד לא פמיניסטי: אנחנו לא מגבות דבר כזה. על פי תפיסתן את אמורה להיות אישה שמטפחת את הקריירה שלה והילד שלך לא צריך להישען עלייך ואת צריכה לחזור מהר מהחופשה ולהראות איך את משקיעה בקריירה של עצמך עד שבע בערב ולא חותכת בשלוש".
מאוד מרענן לשמוע על פמינזם לא מאישה
"אני מניח ששמעת את המושג "הסגברה", באנגלית קוראים לזה Mansplaining, גברים שמסבירים פמינזם. כאילו אל תעשה עלי הסגברה אני יודעת לדבר בשם עצמי, בגלל זה אני מאוד נזהר. אני לא חושב שכותבים היום באופנה על איך נשים מפלסות את דרכן בתחום הזה".
העזיבה
"עם כל הכלים המדהימים שאתה יוצא משנקר ואלו כלים מדהימים, את מבינה שאת לא מבינה כלום על התעשייה. את לא מבינה מי נגד מי ואת לא מבינה מה הקצב, שבשביל להכניס ג'ינס בתחילת עונה, מתי צריך להתחיל לעבוד על זה וכמה שגיאות יש בדרך ומה קורה מול הסינים. זה היה הרבה דברים שלא דיברו עליהם בשנקר, היום זה כבר הכרח.
את מבינה שבתעשייה, ככל שאתה מפרט את העיצוב שלך לפי זה נותנים את הצעת המחיר. אם למשל ציירתי את הכל, פירטתי, אבל הייתי שוכח לכתוב שם פרט כמו זיפר (רוכסן), שהוא מובן מאליו, היו שולחים לי הודעה, לא כתבת - זה תוספת. כל העבודה הזאת זה דברים שלא סיפרו לך בשנקר כי זה לא מספיק רומנטי. בואו נספר על איך אתה נוסע לפריז ואוסף סיכות בדיור ועובד כמו כלבה וכאילו חוזר לארץ עם הסיפור הרומנטי ועם חוסר הרצון לעשות את הדבר הזה פעם נוספת, כי אתה לא מסוגל לעבור את החודשים האלה. חודשים קסומים בפריז שאת לא רואה את פריז כי את עובדת מצאת החמה עד צאת הנשמה, חוזרת לדירה קטנה והרגליים שלך קרועות, מתה מעייפות, העיקר- "עבדתי בדיור". בואו לא נדבר על זה שכל מה שאת רואה בחנויות זה העתקות על גבי העתקות, זו המציאות שבה אנחנו חיים. ברנואר גברים רמת ההעתקות הייתה נמוכה, רוב הדברים קיבלו טיפול עיצובי במחלקה אבל הסינים למרות שכותבים להם הכל, אתה צריך למצוא בד, לחתוך ולשלוח להם חתיכה. אם אין רפרנס, את תקבלי בגד מחריד. מהבחינה הזאת, רנואר היו מדהימים, זה היה בית ספר מדהים, אבל את מבינה שיצירתיות זה לא משהו שיקרה לך שם יותר מדי. אני אומרת די, עשיתי 12 עונות וכל עונה מרגישה לי אותו הדבר ותלוש משכורת זה כלוב זהב. את גם כל כך מותשת שאין לך כוח לריב, הנסיעות לחו"ל שהיו פשוט סבל. הנסיעה הראשונה שלי הייתה לפריז. את מגיעה למלון אחרי יום שלם של חיפוש בדים ותערוכות. את עוברת חנות חנות, אסור לפספס אף סטנד, חייבת לעבור על הכל ואת פשוט מתה מעייפות! תחשבי שאת מתחילה בשמונה וחצי בבוקר ואת חייבת לחזור ב 12 בצהריים, כי את חייבת לחזור למלון כי אין לך ידיים לסחוב... זה היה טרפת. ואת חושבת לעצמך, איך זה שאני נמצאת בעיר שאני הכי אוהבת ולא מסוגלת אפילו לרדת לבית קפה למטה. לי אישית זה היה סבל גדול, זו הייתה הצצה מאוד קשה לעולם הקפיטלסטי".
ערך הקנייה
"בזמן שבפריז יש הרגשה מאוד מעודנת מבחינת קניית אופנה, בלונדון הם רוצים את הכסף שלך ורואים את זה ברחוב הראשי, באוקספורד, שיש לך שלוש חנויות של אותו H&M אחת ליד השנייה. רואים את זה על הלונדוניות שכל שבוע נוהרות לפח הזה שקוראים לו "פריימארק".
את יושבת בבית קפה ואת רואה אותן ובא לך פשוט לשים להן רגל ולצפות בהן אחת אחת נופלות. הייתי חושב לעצמי, למה אני בעונש שאני צריך להיכנס לחנות הפח הזאת.
אני גם לא מעדיף אופנה עילית. ברגע שאת מבינה גם את המניפולציה שאופנה עילית עושה עלייך, האריגה יכולה להיווצר במקום כמו סין ולהישלח לאיטליה כדי לקבל את החותמת של Made in Italy למרות שזה לא 100% Made in Italy.
אנחנו חיים בעולם שרוצים למכור לך, כמו הסוודרים שרשום עליהם קשמיר בלנד, 5% מזה באמת קשמיר וכל השאר דרעק.
כוח של מותג זה בערכים שהוא מנסה להביא איתו ולא בגודל הכיס. לדוגמא, H&M אמרו שאם 10% ממה שהם עושים יש בו פריט אקולוגי אז יש לזה משמעות גדולה. אמנם הם לא יכולים לשנות את העולם אבל למשל, דיבור על אופנה מוסרית זה חלק גדול מזיהוי של המותג. אני לא מאמין במשפט, אני לא קונה מסין. הכל היום מיוצר בסין, פשוט תקנה במודע. אם יש סטוק דיי
ו 3 ג'ינסים עולים לי 400 שקל, אז אני לא אקנה אותם כי הם עולים לי 400 שקל, אני אקנה אותם כי אני צריך אותם. אם יש לי בארון 12 ג'ינסים ואני מוסיף עוד 3 כי הם עולים לי כלום זו בדיוק הגישה הצרכנית הלא נכונה שחיים בה היום".
על העזיבה מרנואר
"זה קרה בבום, פשוט באתי ואמרתי אני עוזב. כמובן שלקחו כמה חודשים עד שבאמת הפסקתי. אמרתי לבוס שלי שאני יוצא מרנואר אבל לא נכנס לשום דבר אחר בתעשייה, אני לא מתקרב יותר לתעשייה הזאת. פשוט לא רציתי להיות שם יותר.התעשייה עשתה לי טראומה. אני יכול להגיד לך שרנואר זה המקום הכי טוב שיכולתי לעבוד בו, במיוחד אחרי ששמעתי כל הזמן חוויות מחברות שלי שעבדו בחברות אחרות. הייתי גאה להיות חלק בשינוי שהחברה הזאת עשתה, אבל פשוט לא רציתי להיות בה וגם לא בתעשייה יותר".
לאחר רנואר לא עזבת לחלוטין את עולם האופנה ?
"לא, לאחר רנואר הלכתי ללמד. לימדתי 4 שנים ב סטודיו B6 ו4 שנים בויצו חיפה. בויצו חיפה הרבה פעמים הייתי רואה עבודות שהיו הרבה יותר מורכבות מבחינה הטקסטילית משנקר".
מי האדם שאתה היום?
"צילום זה הצד האומנותי שאני עוסק בו. אני יכול להגיד שהרבה מאוד אנשים פנו אליי אחרי שצילמתי את החבר הטוב והיקר שלי אלירן נרגסי. אני מצלם היום גם צילום מסחרי. כשהתחלתי לצלם ב "הארץ", צילמתי למשל את האחיות צוקר ואת אירה גולדמן לבית האופנה 'קום איל פו'. מי שפתחה לי את הדלת זו הייתה יערה קידר".
ערן צילם בין היתר לאנסמבל ציפורלה, למיצב אומנות של אורית פרייליך,למגזין Designer של הארץ, לוואלה! קפה, ולעוד הרבה פרוייקטים. ניתן לקרוא על תיק עבודותיו באתר הבית שלו eranevan.com.
 | ||
קימונו של אביגיל קולקר. צילום: ערן אבן
|
"אני מתנדב היום ב"איגי"- ארגון הנוער הגאה. התנדבתי 3 שנים בתור מדריך נוער בתל אביב ובשנתיים האחרונות אני בצוות תרבות שם. זה אחד מהדברים שעשיתי אחרי רנואר, איגי זה החיים שלי".
("איגי" הוא ארגון התנדבותי של בני נוער הומוסקסואלים, לסביות, ביסקסואלים, א-מיניים, פאנסקסואליםטרנסג'נדרים, קוויר, מתלבטים בנוגע לזהותם המינית, וזהותם המגדרית.
הארגון מספק מסגרת חברתית למפגש ולהיכרות עם בני נוער בעלי חוויות דומות ופועל לקידום מעמד הנוער הלהט"בי בארץ. פועלות בו מעל 60 קבוצות ב-22 ערים ויישובים ברחבי הארץ, וחברים בו יותר מ-3000 חניכים וחניכות המשתתפות בפעולות בצורה פיזית)
Comments
Post a Comment